<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ה' שער ב'</h1>
<h2>דף סה:</h2>
היוצא בקולר והמפרש בים והיוצא בשיירה והמסוכן, כולהו [בצוואה] דידהו כשכיב מרע, [דהא] מצוה מחמת מיתה נינהו. ואיתה [ברי"ף] פרק התקבל גט וכו' בגטין. ובירושלמי [ה"ה] [כתוב] דלא סוף דבר בקולר של סכנה אלא אפילו כל קולר בחזקת סכנה ואפילו של ממון. והרב רבינו יונה [כתב] דדוקא מסוכן ויוצא בקולר דינם כמצוה מחמת מיתה, דאומדן דעתא שהם אינם בדעתם [לינצל]. אבל המפרש בים ויוצא בשיירה, דעתם לחזור עם סחורתם, ואין דינם כמצוה מחמת מיתה, דאין דעתם למות. דוקא גבי גט אם אמרו כתבו גט כותבים ונותנים אע"פ שלא אמר תנו, דמתוך שהן בהולין לא יכלו לגמור את הדבר. אבל אם קנו במתנתם אינם יכולים לחזור. ואפילו במתנה במקצת צריכים קנין, אע"פ שלא הצריכו כן למצוה מחמת מיתה. והרשב"א [כתב], ונראים דברי רבינו עיקר. ירושלמי [שם], איזהו מסוכן כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים. גניבא יוצא בקולר הוה, כי נפק אמר ליה הבו ארבע מאה זוזי לרבינא מחמרא דנהר פקוד. קשיא ליה לרבא, חמרא לא קאמר, דמי חמרא לא קאמר, מחמרא קאמר. ואידך, מחמרא כדי ליפות כחו. ופירש רש"י כדי ליפות את כחו, שיהא כל היין לאחריות. שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו [היורשין] אומרים לו שלך הוא שהחמיץ. ואם אמר דמי חמרא, ומכרו ממנו קצת ונאבדו המעות, אומרים לו היורשים אבדו מעותיך. לפיכך אמר מחמרא דמשמע [יין] ודמיו, שהכל באחריות שלו. ובתוספות [כתבו] דאי אמר "חמרא שוה ארבע מאה זוזי", או "ארבע מאה זוזי מדמי חמרא", עשאן שותפים. ואם החמיץ או אבדו קצת המעות אבדו לפי חשבון. ועכשיו שאמר "מחמרא" ייפה כחו, ואפילו לפי חשבון לא יפסיד כל זמן שנשאר שם יין שוה ארבע מאות [שהרי שוה ד' מאות] נתן לו מן היין בין ירויחו בין יפסידו. והרמב"ן [פירש], דלכך אמר מחמרא, שאם א"ל יין שוה ד' מאה, ודאי מראה לו חמוץ, שהרי זה כאומר לו מאה חביות יין מן האוצר שמראה לו חמוץ, כדאיתא במנחות [ק"ח ע"ב] בית בבתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול, שור בשוורי ומת מראהו מת. הילכך אילו אמר חמרא שוה ארבע מאה זוזי אמרינן שיקח יין ויטרח וימכור לעצמו והיה לו ליקח כשער המתנה ואם החמיץ מראהו חמוץ. ואם א"ל ד' מאה זוזי מדמי חמרא, היו הם טורחים ומוכרים, אבל היה נוטל כשער דנתינה ואם הוזל פוחתים לו. לפיכך אמר מחמרא, שימכרו ממנו ויתנו לו הדמים עד ארבע מאה זוזים שלימים. ומיהו אם הוקר אינו נוטל אלא ארבע מאה זוזי, כדאיתא בכתובות סוף נערה [נ"ד ע"ב]. והרשב"א סובר כדברי התוספות, דלא אמרו מראהו נפול ומת אלא בדבר מסויים [כגון] עבד ושור ובית וחבית, אבל חמרא שוה ארבע מאה דבר דלא המסויים הוא, דהכל מעורב. והראב"ד כתב, לייפות כחו, דאם הוקר רווחא לר' אבינא. ורבינו חננאל פירש, יפוי כחו, דלא לדחיוה, ומיהו משאר נכסי לא גבי, כדאמרינן פרק הנודר [נ"ה ע"א] מעללתא דוקא ולא משאר בתים וספינות. והדא מחמרא דוקא. ויפוי כחו, דלא דחו ליה מחמרא לחומץ, ומדמי חמרא לא לדחויה למעות אבודין. ומכל הני סברי איכא למילף בהו מכל חד וחד. ואיתה כל זה פרק המקבל בגטין.
